החברה הישראלית ניצבת כיום בפני משבר ערכי עמוק ומקיף שלא היה כמותו. אירועי השנים האחרונות, ובמיוחד הטראומה הלאומית של ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה, חשפו שברים ערכיים שהיו קיימים מתחת לפני השטח והעמיקו אותם. הם חשפו את המחיר הכבד שאנו משלמים כחברה כאשר ערכי היסוד שעליהם נבנתה המדינה נשחקים ומתפוררים.
המציאות הנחשפת לעינינו איננה רק מטרידה – היא מזמינה אותנו לבדק בית מעמיק, שכן ערכים שבעבר היו אבן יסוד בקיום המשותף שלנו, הולכים ומתפוררים לנגד עינינו.
שחיקת הערבות ההדדית – בעבר, הערבות ההדדית הייתה חלק מה-DNA של החברה הישראלית ובסיס לחוסנה. לכל אזרח היה ברור שאין מצב שבו אזרח נשאר מאחור, ושהמדינה תתייצב בעבורו בכל מצב של מצוקה או סכנה. אולם משבר החטופים חשף את עומק השחיקה בערך זה. לראשונה בתולדות המדינה, ישנה התנגדות פומבית, ואף ממסדית, להחזרת אזרחים שנחטפו – תופעה שבעבר הייתה בלתי אפשרית. זהו סימן מובהק לאובדן הערכים הבסיסיים ביותר של החברה.
התפוררות המרקם החברתי – במקום חברה מלוכדת הפועלת מתוך ראיית המכלול, נוצרה חברה שבה כל מגזר נאבק על שלו ומתנכר לצרכיהם ולסבלם של מגזרים אחרים. ההפרדה ל"אנחנו" ו"הם" – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, מרכז ופריפריה, אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים – הפכה להיות מוקצנת ודומיננטית בשיח הציבורי, כשהאמפתיה, הפתיחות והכבוד ההדדי מפנים את מקומם לשנאה, לניכור ולהדרה.
שחיקת היושרה והשקיפות במנהיגות – המנהיגות הפוליטית, שאמורה לשמש דוגמה אישית ליושרה ולטוהר מידות, התרחקה מהערכים ויצרה הטיה אל עבר ציניות, התחמקות מאחריות ואף שחיתות. האינטרס הפוליטי והאישי הצר הפך לשיקול המרכזי בקבלת החלטות, על חשבון טובת הציבור והמדינה.
שחיקה זו ביושרה הציבורית מחלחלת לכל שכבות החברה ומערערת את האמון הבסיסי שבלעדיו חברה אינה יכולה להתקיים.
השטחה של המציאות המורכבת – לאור העדר האחריות והיושרה, נוצרת מציאות שבה שולטים הפופוליזם, הפייק ניוז, הספינים, המניפולציות, כותרות דרמטיות היוצרות הסחת דעת מהעיקר. כל אלו יוצרים השטחה של המציאות המורכבת, חוסר יכולת לחשוב חשיבה מורכבת, מיקוד מוגבר בתוצאות הנראות על פני השטח ולא בסיבות המובילות לאירועים, מצב זה מוביל לדעות הפוליטיות שטוחות ומקוטבות, לתגובות רגשיות מוגברות או להימנעות ואסקפיזם.
עיסוק מוגבר בתגובות הרגשיות – הפער הגדול בין העולם הערכי שגדלנו עליו לבין המציאות הבלתי ערכית והמקוטבת שנוצרה כאן מעורר רגשות רבים ויוצר הטיה של הכוחות הנפשיים שלנו אל עבר כעס, תסכול, בגידה באמון, בלבול, חוסר ביטחון, ייאוש ועוד.
מיקוד מוגבר ברגשות הללו לא מאפשר להפנות את משאבי הנפש אל עבר מיקוד ברצון ובאלטרניטיבה שנרצה ליצור, הוא אינו מאפשר לבטא כוחות נפש שיש בהם כח פנימי, עוצמה, תקווה או אמונה ביכולת לשנות ולהשפיע.
המחיר של השבר הערכי ניכר בכל תחומי החיים וההשלכות מורגשות בכל שכבות החברה הישראלית. רמת האמון של הציבור בכנסת, בממשלה, במפלגות, במשטרה, בתקשורת ובמערכת המשפט יורדת ונחלשת.
החוסן החברתי, שהיה תמיד נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, מתערער אף הוא. הקיטוב והניכור פוגעים ביכולת שלנו לפעול יחד כחברה אחת בזמני משבר ואתגר. בעבר, ישראל התפארה בעמידותה ובאחדותה בעת חירום, אך כיום אנו רואים התפלגות ומאבקים פנימיים אפילו בשעות הקשות ביותר של המדינה.
כל אלו מובילים לתחושה של ייאוש וחוסר מוצא בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה וישנם רבים אשר אינם רואים תקווה לשינוי. תחושה זו של ייאוש מחלישה את המרקם החברתי ואת חווית האזרח כמשמעותי ומשפיע.
אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם לא רק חשפו את השבר הערכי הקיים, אלא העמיקו והרחיבו אותו.
סוגיית החטופים הפכה למראה המשקפת את השבר הערכי העמוק בחברה הישראלית. בעוד שבעבר הייתה תמימות דעים כמעט מוחלטת בנוגע לחובת המדינה לעשות הכל כדי להשיב את אזרחיה הביתה, כיום אנו עדים להתנגדות פומבית להחזרת החטופים, ואף לדה-לגיטימציה של מאבק המשפחות. תופעה זו מעידה על התרחקות מערכי הליבה של ערבות הדדית וכבוד לחיי אדם.
המסקנה העולה מבחינה מעמיקה של המצב הנוכחי היא ברורה וחד-משמעית: הקריסה שאנו חווים היא בראש ובראשונה קריסה ערכית. לא מדובר רק במשבר פוליטי, ביטחוני, כלכלי או חברתי – אלה הם רק הסימפטומים. שורש הבעיה הוא התפוררות התשתית הערכית שעליה נבנתה החברה הישראלית.
זיהוי זה הוא קריטי, שכן הוא גם מצביע על הפתרון: אם הקריסה היא ערכית, אזי גם השיקום חייב להתחיל ברמה הערכית. לא מספיק לטפל בסימפטומים או להסתפק בביקורת על מה שהשתבש – עלינו להגדיר מחדש מה כן. עלינו לשוב ולבסס מערכת ערכית ברורה, משותפת ואיתנה שתהווה את התשתית לחברה שאנו רוצים לבנות.
אנו חייבים לבנות מחדש את הערכים המכוננים שעליהם הוקמה המדינה, אך בגרסה מעודכנת ומותאמת למציאות העכשווית.
הפתרון למשבר הנוכחי אינו טמון רק בהחלפת פוליטיקאים, בשינוי מדיניות או בהקצאת משאבים חדשה, אלא בשינוי ערכי. לא ניתן לבנות מדיניות טובה על תשתית ערכית רעועה, ולא ניתן לחזק את החברה מבלי לחזק תחילה את הערכים המלכדים אותה.
המשבר הנוכחי יכול ואף חייב להיות נקודת מפנה היסטורית – הזדמנות לא רק לתקן את מה שנשבר, אלא לבנות תשתית ערכית חדשה וחזקה יותר, שתשמש בסיס לחברה ישראלית מאוחדת, סולידרית וערכית. זוהי משימה לאומית מהמעלה הראשונה, שדורשת מעורבות של כל שכבות החברה – מנהיגים, מחנכים, אנשי תקשורת, הורים, ובעיקר – אזרחים מכל המגזרים והקבוצות הרואים את עצמם אחראים לעתידה של מדינת ישראל.
