הערך אמפתיה הוא ערך עליון שמסייע לנו להתחבר אחד אל השני. הוא זה שמסייע לנו להתנהל פה בחיי היום יום בצורה אנושית ולא מנוכרת. בעולם הדיגיטלי, שבוא אנחנו לא באמת רואים את מי שמולינו קל לנו לייצר ניכור אל מי שעומד בצד השני של המקלדת כי אנחנו לא רואים אותו ולא מסתכלים לו בעיניים. הערך אמפתיה הוא הלב הפועם שלנו כחברה.
אמפתיה היא אחת התכונות החשובות ביותר שמגדירות את מהותנו כבני אדם. היא מאפשרת לנו להתחבר זה לזה, להבין את כאבו של האחר, ולפעול מתוך רגישות וחמלה. בעולם שבו אנו חיים כיום, בו הרשתות החברתיות והטכנולוגיה מכתיבות חלק גדול מאופן התקשורת שלנו, האמפתיה נעשית חשובה מאי פעם – אך גם מאוימת יותר מתמיד. כאשר איננו פוגשים את האחר פנים אל פנים, כאשר איננו רואים את עיניו או שומעים את קולו, קל לנו לנתק את עצמנו רגשית ולהתייחס אליו כאל דמות חסרת זהות ממשית. הניכור הזה מוביל לתחושת ריחוק, לאדישות, ולעיתים אף לתוקפנות.
מאז ה-7 באוקטובר, החברה הישראלית מתמודדת עם פצע עמוק וכואב. מאות משפחות שבניהן ובנותיהן נחטפו או נרצחו נושאות על כתפיהן כאב בלתי נתפס. אך במקום שתהיה הקשבה אמיתית, חיבוק לאומי, ותחושת אחריות הדדית – ישנם קולות שמביעים שיפוטיות, ניכור ולעיתים אף זלזול. יש מי שמרשים לעצמם לשפוט את המשפחות על דרכי המחאה שלהן, להתווכח על הלגיטימיות של הכאב, או להתעלם ממנו לחלוטין – רק משום שהעמדה הפוליטית שונה.
זהו הסימן הברור ביותר לאובדן אמפתיה.
כאשר איננו מסוגלים לראות את הכאב האנושי שמעבר לדעה, מעבר להשתייכות – אנו בונים חומות במקום לבנות גשרים. וכאשר הכאב מושתק או נפסל, הוא אינו נעלם – הוא מצטבר, מבעבע, ומתפרץ בדרכים הרסניות. בדיוק כאן טמונה הסכנה לחברה: חברה שמאבדת את היכולת לראות את כאבו של האחר, הופכת אטומה, מקוטבת, ולעיתים אף אלימה.
המדע מגדיר אמפתיה כתהליך פסיכולוגי-רגשי, שבו אדם מצליח להבין ולהרגיש – גם אם במידה חלקית – את מצבו הנפשי של הזולת. זוהי היכולת להיכנס לנעליו של האחר ולראות את העולם מנקודת מבטו. יכולת זו אינה רק שכלתנית, אלא גם רגשית. היא מאפשרת לנו לפתח קרבה, להיות קשובים לסבלו של הזולת, ולפעול למען טובת הכלל מתוך תחושת אחריות הדדית.
ללא אמפתיה, החברה הופכת למנוכרת, שכל אחד בה דואג לעצמו בלבד. כאשר איננו רואים את האחר, כאשר איננו מזהים את רגשותיו ואת צרכיו, אנו מאבדים את היכולת לבנות חברה מאוחדת, תומכת וחזקה. האמפתיה היא שמחברת בינינו ברמה האנושית הבסיסית ביותר, מעל לכל הבדלים פוליטיים, כלכליים או תרבותיים. היא הכוח שיוצר גשרים במקום חומות, שמאפשר הבנה במקום שיפוטיות, ושמעודד חמלה במקום אדישות.
אנחנו עדים כיום לשסע עמוק, כמעט בלתי נסבל, בין קבוצות שונות בישראל: חילונים מול דתיים, מזרחים מול אשכנזים, ימין מול שמאל, מרכז מול פריפריה. השיח הפוליטי והחברתי נעשה קיצוני, פוגעני וחסר הקשבה. כל צד בטוח בצדקתו, אך מעטים מוכנים לעצור ולשאול: מה עובר על הצד השני? ממה הוא פוחד? מה הכאב שמפעיל אותו?
היעדר אמפתיה אינו רק בעיה מוסרית – הוא סכנה קיומית. הוא שורש האלימות ברשתות, השיתוק במערכות הממשל, ואובדן האמון של האזרחים אלה באלה.
יש להבדיל בין אמפתיה לבין הזדהות. כאשר אנו מזדהים לחלוטין עם כאבו של האחר, אנו עלולים לשקוע בסבלו ולהתקשות לסייע לו. לעומת זאת, אמפתיה מאפשרת לנו להבין את מצבו ולהגיב אליו באופן תומך, מבלי לאבד את היכולת להעניק עזרה אמיתית. אמפתיה פירושה להיות נוכחים עבור אחרים, להקשיב להם, לראות אותם, ולתת להם תחושה שהם אינם לבד – אך מבלי לאבד את עצמנו בתוך כאבם.
בחברה המודרנית, ובעיקר בתרבות הקפיטליסטית, התקבעה התפיסה לפיה "כל אדם לעצמו". התחרותיות והאינדיבידואליזם הודגשו על חשבון הערבות ההדדית, והרשתות החברתיות תרמו להעמקת הפער בין אנשים, כשהן מעודדות תקשורת מהירה וחסרת עומק. אבל האם זה העולם שבו אנחנו רוצים לחיות? האם אנו רוצים עולם שבו אנשים סובלים לבדם, שבו עוולות מתרחשות והחברה שותקת?
השאלות הללו מקבלות משמעות עמוקה במיוחד כשאנו מתבוננים על החברה הישראלית כיום. אנו חיים בתקופה של שסעים חברתיים עמוקים, שבה רבים מתקשים לראות את הכאב של מי שחושב אחרת מהם. דוגמה לכך ניתן לראות בשיח המתקיים בין קבוצות שונות באוכלוסייה: אמא לחייל חרדה לשלום בנה, שחייו נמצאים בסכנה יומיומית. מן העבר השני, אמא לבחור ישיבה פוחדת שהבן שלה יעזוב את הדת ושהמשפחה שלה תתפרק. שתיהן חוות פחדים עמוקים, שתיהן פועלות מתוך אהבה ודאגה, אבל כל אחת מהן מתקשה לראות את כאבה של האחרת. אם היו מתבוננות זו בזו באמפתיה אמיתית, הן היו מסוגלות להכיר בכך שהמצוקה אינה נחלת צד אחד בלבד, וששתיהן מחפשות יציבות וביטחון עבור יקיריהן – גם אם בדרכים שונות.
אמפתיה היא המפתח לדיאלוג, לגישור, ולהבנה הדדית. היא אינה מחייבת אותנו לוותר על הערכים שלנו או לשנות את עמדותינו, אלא פשוט להקשיב באמת, להכיר בכאבו של האחר, ולחפש יחד פתרונות שיאפשרו לנו לחיות זה לצד זה.
אמפתיה אינה רק ערך אישי – היא צריכה להיות גם תכונה הכרחית במנהיגות. מנהיגים אמפתיים פועלים מתוך אחריות אמיתית לציבור שאותו הם משרתים. הם מבינים את מצוקות האזרחים, קשובים לרחשי הלב של החברה, ומקבלים החלטות שלא נובעות מציניות פוליטית אלא מדאגה כנה. לעומתם, מנהיגים חסרי אמפתיה מתנתקים מצרכי הציבור, מקבלים החלטות מתוך שיקולים אישיים, ופועלים בדרכים שמעמיקות את הקרע החברתי.
זהו הזמן שלנו לקחת אחריות. כל אחד מאיתנו יכול לבחור להיות אמפתי יותר, לראות את האחר, להקשיב, ולפעול מתוך חמלה. אם נפעל כך, נוכל ליצור שינוי אמיתי – לא רק ברמה האישית, אלא גם בחברה כולה. אם נדרוש ממנהיגינו להיות אמפתיים, אם נעודד שיח פתוח ומכבד, אם נזכור שאנחנו קשורים זה לזה גם כאשר נדמה שהפערים בינינו גדולים – אז נוכל לבנות חברה חזקה יותר, מאוחדת יותר, ואנושית יותר.
אמפתיה היא אפשרית. והיא מתחילה בנו.